״והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון" (כה. יד)

כותב רבינו יוסף חיים מבגדד (הבן איש חי) שלמרות שנצטוו לחבר טבעות ובדים כדי "לשאת את הארון בהם" אולם באמת התרחש נס גדול בארון, שהיה "הארון נושא את נושאיו". חז"ל מספרים לגבי הנס הידוע של התייבשות הירדן לפני בני ישראל עם כניסתם לארץ. ״הירדן יסוב לאחור" התרחשות הנס וצורתה מסופרת בהרחבה בספר יהושע (פרקים ג-ד), כיצד הכוהנים עמדו כל העת על היבשה ונושאים את ארון ברית ה', ותוך כדי כך עברו כל בני ישראל ביבשת הירדן, ומשסיימו כולם לעבור נצטוו הכוהנים לעלות מהירדן. ואיך עברו הכוהנים בעצמם? אומרים חכמינו, כי אחר שחזרו מי הירדן למקומם היו הארון ונושאיו מצד אחד, וישראל מצד אחד – "נשא הארון את נושאיו" ואז עברו(מסכת סוטה לה.) נראה כי הטעם להנהגה ניסית זו יש בה משמעות עבורנו, הקב״ה מרמז לעוסקי התורה ושומרי לוחות העדות שבכל דור ודור, שלא יהיה כבד עליהם עסק התורה, ולא ירגישו בקושי היגיעה התמידית בה. כל יגיעתם תהיה דומה בעיניהם כטיול של תענוג, שלא חשים כלל בקושי הדרך, היות וכל רגע ורגע נועד לנחת רוח ושלווה. לצורך כך קרה הנס הלזה שהיה הארון נושא את נושאיו, להורות כי משא התורה אינו כבד עבורנו, כי אם מנוחה ותענוג. כך היה בנשיאת הארון וכך היא באמת הרגשתם של עוסקי התורה בכל הדורות.

ובהקשר לכך נביא מעשה שהובא בספרים, אודות סיפור התייסדותה של העיר הנודעת לתהילה ״וילנא״ שבארץ ליטא. מסופר שם, על נסיך ששם עינו על המקום היפה והנאה הזה, כמקום ראוי לייסד בו עיר מושב. כיוון שעז היה רצונו להוציא את תוכניתו לפועל, התייעץ עם חוזי עתידות כיצד ניתן להבטיח כי העיר תצליח באושר. אמרו לו החוזים: אם תייסד את העיר על קברו של "בן יחידי" שייקבר בעודו חי, בהסכמת אמו שתקריבהו ברצון כנה ואמיתי כקרבן למטרה זו, אזי תהיה העיר מהוללה… החלו השליחים לחפש אחרי "בנים יחידים" להורים אהובים, ולא נמצאה האשה שתהיה מוכנה "להקריב את בנה ברצון כנה ואמיתי". אך בחלוף זמן הגיעה השמועה אודות אמא לבן יחיד בן שתים עשרה שנה, המתכוננת לקיים את חזיונותיהם של מגידי העתידות. בהישמע הבשורה נקבע יום חג בו יבוצע המעשה בקול תרועה ובהמון חוגג. גדולי המדינה הגיעו יחד עם הרבה בני אדם לצפות במראה של הקרבת קרבן של בן יחיד לאמו!

טרם ביצוע המעשה פתח הנער את פיו ואמר: לא יתכן ולא ייאמן שהשחתת כזו תהיה מפתח להצלחה. אם "החוזים" ראו שכך רצון האלוקים, אין זאת כי אם דלי השגה הם, ולא עמדו על עומק הרצון האלוקי. משום כך טעו לפתור את חזיונם באופן אכזרי זה.

כדי להוכיח על פיקחותם המוגבלת של החוזים והחכמים, שאל להם הנער שלוש חידות: מהו הדבר הכי "קל" בעולם; "המתוק" ביותר; ו"הקשה" ביותר. לשמע שלושת השאלות, לחשו החכמים ביניהם, ותיכף השיבו על אחת אחת: הדבר הקל ביותר – היא "הנוצה" המתוק ביותר – "הדבש" הקשה שבעולם – הוא "הסלע". כל הנאספים נענעו ראשם לאות הסכמה על תשובתם הקולעת והנכונה.

אולם הנער השיב לעומתם: נסיך נכבד, נער קטן הנני, והנה חכמיך לא הבינו את פשר שאלתי. הן בוודאי לא התכוונתי לשאול שאלה פשוטה כזאת שכל אדם יכול להשיב עליה בפשטות, וכי מי אינו יודע כי הנוצה הוא הדבר הקל ביותר – אך לא לזאת כוונתי בחידתי. דברים שאפשר לראותם בחוש אינם בגדר חידה ושאלה. התכוונתי לשלושה דברים אשר בהשקפה שכלית יש עליהם מבט הפוך ממה שהם באמת, כי ישנו דבר שהוא באמת דבר קשה אך השכל והרגש הופכים אותו לדבר ״קל״, כמו״כ יש דבר שהוא מר אבל נראה מתוק, כך גם אחד מהדברים הרכים נעשה לנו קשה מאוד.

התשובה לכל שלושת החידות היא: "בן יחיד בחיק אמו". כיצד? נשיאת הילד על הזרוע – השכל אומר שהוא משא כבד ובלתי סביל, ואולם אין ספק כי כוח אהבת האם לבנה מבטלת את הרגשת הכובד, ודומה בעיניה כי רק הילד נושא אותה ולא היא נושאת אותו. אותו דבר גם לעניין המתוק והמר – המעדן המתוק ביותר מכל מעדני תבל הוא "חלב אם"׳, למרות שבאמת טעמו תפל ומלוח, אך היונק משתעשע במאכל האהוב הזה ואין דבר אחר שיהיה מתוק לחיכו כמוהו – ושכלנו מעיד על כך, לעומת זאת – הוסיף הבן יחיד – יש גם מציאות הפוכה, אשר גם אם השכל וההיגיון ישכנעו אותנו כי מדובר בדבר קל, אולם אין קשה יותר מזה! – אמא המקריבה את פרי בטנה, בנה יחידה! גם החכם הגדול ביותר לא יוכל לנטרל את הרגשתה הקשה של האמא, ולא יקלו אפילו במקצת את הסבל הרגשי שלה!, לנוכח דבריו הקולעים הבינו השומעים כי קיים הבדל בין מבט השכל למבט העיניים. השגת השכל הופכת את המר למתוק ואת הרך לקשה. באופן זה הוכיח הנער כי החוזים למיניהם החכמים בעיניהם, פתרו את חזיונותיהם בדברי הבל וריק. עם סיום דבריו הודה הנסיך כי שגו חוזיו בפתרונם, ויפטור את הנער לשלום…מכאן, שבבואנו לדון את מושגי הקל והכבד, לא נסתפק בנתוני החומר הפיזי בלבד, אלא עלינו לשקלל גם את המרכיב האנושי, כיוון ש"האהבה" אל הדבר הופכת את הקשה׳ לקל. וכפי שהסברנו את מהות הנס של הארון נושא את נושאיו, ואת לקחו הנפלא. אך כאמור, כדי להרגיש את המתיקות והתענוג שביגיעה העצומה בתורה יומם ולילה, דרוש תנאי אחד: אהבה. ללא אהבת התורה לא ייתכן להתענג על אמרות ה' הטהורות והמתוקות. עלינו להגיע לדרגת אהבה של האם לבנה יחידה, עד כדי אי הרגשת כובד גופו למרות שהיא נושאת אותו תמיד בזרועותיה – אלא כאילו בנה נושא אותה בזרועותיו הוא.

ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם (כה, יח)

הנה מציאותו של הא־ל יתברך בעולם אינה חידוש של העם היהודי. בורא העולם אינו ״נכס״ פרטי שלנו… "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים" (מלאכי א, יא) – וגם הגויים יודעים ומכירים בעובדה שיש בורא לעולם [ועל כל דולר אמריקאי כתוב ״אנו בוטחים בה,״]. כל בר־דעת החי בעולמנו, אם הוא רק פוקח את עיניו ומביט סביבו, הוא מגלה את נפלאות הבורא המתגלות בכל פרט בבריאה. אמנם העם היהודי מחדש דבר נפלא. בלב האנושות מקננת תמיהה פילוסופית עמוקה עד מאוד: כיצד תיתכן התקשרות בין בורא העולם שהוא כל יכול, ואין גבול ואין חקר לכוחו ולגדולתו, לבין בריותיו המוגבלות והמוגדרות. הלוא דבר פלא הוא. זוהי בעיה פילוסופית קשה שהגויים מתחבטים בה, ובגילוי סוד זה טמון ההבדל בין יהודי לגוי, ובין הצדיק לרשע, הגוי- וכך גם הרשע, אמנם מודה בעובדה שה׳ ברא את העולם, אולם סבורים הם שכיום הקב״ה נמצא אי שם בשמי מרום ואינו קשור אליהם באופן אישי. לעומת זאת, הצדיק יודע כי מלבד מה שברא הקב״ה את העולם, הוא גם נמצא עמו תמיד בתוך לבו, ובאפשרותו ליצור עמו קשר ואף לפנות ולדבר עמו באמצעות תפילות, ברכות ולימוד תורה. יתירה מזו, הקב״ה אוהב "אהבה רבה" ו״אהבת עולם״ את עמו והנם כביכול כבני זוג.

ואת הענין הזה סימלו שני הכרובים שהיו על הארון בבית המקדש: "כביכול" כרוב אחד סימל את הקב״ה, והשני את כלל ישראל, דבר זה עדיין נתפש בשכל, אולם הפלא הגדול הוא שהכרובים היו שווים!!! וכמו שפירשו חז"ל בשיר השירים "אחותי יונתי תמתי" ( ח, ב): "אל תקרי תמתי אלא תאומתי", כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני, ממש "שווים".

וכדי להבהיר את הענין עפ״י משל. נצייר לעצמנו רב גדול, כמו למשל מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זיע"א שהיה גאון הגאונים, קודש הקדשים, ורבן של כלל ישראל, נכנס לביתו וילדו הקטן פונה אליו בבקשה: "אבא, תן לי בבקשה דבר זה וזה", והוא עונה כי צריך לשאול את פי האם. הוא גאון הגאונים, יודע את כל התורה כולה, ולכל ישראל הוא משיב תשובות, ואשתו עם כל הכבוד אליה אינה שייכת לכל זה. אבל צריך לשאול אותה, כי בנשואיה עמו נעשתה בעלת הבית ונעשית "תאומתו".

מה מחבר ביניהם ומה מקשר אותם להיות שוים? הגורם לחיבור זה היא האהבה! זוהי כוונת חז״ל בענין היחס שבינינו לבין הבורא יתברך. וכמו שידועים סיפורים על גדולי הדורות אשר הגיעו אליהם אנשים ובפיהם בקשה לזכות לבנים לאחר שנות נישואין רבות בהן נמנע מהם פרי בטן, ואותם גדולי הדורות בירכו אותם ואף הבטיחו להם במקרים מסויימים שייפקדו תוך שנה, ואכן לאחר שנה הם נפקדו. והרי הקב״ה הוא הכל יכול. אלא שהוא העניק לצדיקים אפשרות לקבוע דברים בעולם, כביכול כמו הבורא עצמו. ״אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – הוא [הצדיק] מבטלה״(שבת סג ע״א). והמתבונן בדברים אלו יבין כי הקשר בין הקב״ה לעם היהודי הוא הנס הגדול ביותר שישנו בעולם.